חודש שלישי הסתיים בע"ה ללא הפתעות נוספות. ברוך הבא חודש רביעי .
ידעתי שהחודש תהיה סקירת מערכות ואפילו שתיים ואז סוף סוף נדע האם השובב הקטן הוא באמת שובב או שהוא בכלל שובבה?
ידעתי שמצפות לי בדיקות נוספת כמו העמסת סוכר ועוד .
הבטן כבר התחילה לבלוט החוצה זהו אי אפשר להסתיר יותר עכשיו כל מי שפגשתי שאל והתרגש בשבלנו .
הימים עבורו בשקט יחסית מלבד הכדורים ששיגעו את הגוף שלי, זריקות הגסטון שהיו נוראיות מצד אחד שני הסריקות שמרו על העובר השובב שלנו בבטן , מה לא עושים בשביל ילדים.
ברוך הבא חודש רביעי.
תחילת חודש רביעי, אני מסתכלת ביומן מנסה לארגן לעצמי את המחשבות , מנסה עשות סדר בלו"ז הבדיקות שמצפות לי בחודש הקרוב .
סקירה, סקירה מורחבת 2 ביקורים במחלקת הריון בסיכון .
מתחיל להיות קשה ללכת עם הקביים אבל אני מושכת את עצמי ובעיקר את הגוף שלי עד קצה גבול היכולת , רק המחשבה לשבת על כיסא גלגלים (גם אם זה לתקופה קצרה) עושה לי רע .
ולא , לא רק מעצם הישיבה גם בכל הקשור לניידות שלי ברחובות והידעה שהרחובות לא נגישים עבור כיסאות גלגלים מעלה בי חששות רבים.
עוד שבוע עבר , היו דברים שהיה קשה לי לעשות כבר , להתכופף , להרים. היה לי חם כל הזמן (בדרך כלל קר לי כל הזמן, גם בקיץ מהמזגן ) .
לא ויתרתי לעצמי המשכתי בשגרת טיפולי הפיזיותרפיה כמעט רגיל עבודה , פגישות . אבל הראש לא היה שם . כל הזמן חשבתי על הסקירה רציתי לדעת את מין העובר. בסתר ליבי רציתי שזה יהיה בן התפללתי שהרופא יגיד "מזל טוב, יש לכם בן".
יום הסקירה הגיע (סוף סוף), באותו היום שוב שקעתי בעבודה כדי שהזמן יעבור עד שתגיע השעה 18:00 שנלך לרופא כבר.
איך שהוא העברתי את היום (בערך) הייתי במתח מלבד הרצון לדעת את מין העובר , יותר מהכל רציתי לדעת שהכל תקין .
אמא שלי ז"ל הגיעה ב 17:00 לאסוף אותנו ויחד הלכנו נרגשים אל ד"ר ל . שהתמחה בסקירות לאנשים עם מוגבלויות.
הגענו אל המרפאה של ד"ר ל. המרפאה לא היתה נגישה והיו המון מדרגות . אני כמו תמיד " הכל בסדר אני אעלה מה הבעיה " . מצאתי את עצמי עולה גרם אחד ועוד אחד , מרגישה שעוד שניה נגמר לי האוויר . זהו הצלחתי אני בפנים .
מולנו עמד רופא נחמד שהזמין אותנו לשבת והחל להסביר על הבדיקה , הקשבתי בעניין כל פרט חשוב. לאחר שסיים הוא הזמין אותי להתיישב על כיסא הבדיקה, תוך כדי שאני מושכת את עצמי למעלה אני חושבת בראש מעניין מה יהיה מין העובר? מעניין מי ניצח בהתערבות אני או ע?
ל. התחיל לטייל על הבטן עם המטמר ותוך כדי הסביר על כל חלק בגוף העובר המתוק שלנו, "אתם רואים אלו הריאות, הלב, עמוד השידרה" (אני חושבת לעצמי נו כבר תרד עוד קצת שנראה מי צדק) ואז זה הגיע ל. אמר מזל טוב יש לכם בן באותה שניה הנשימה שלי נעתקה לא ידעתי האם שמעתי נכון . שאלתי את ל. מה אמרת לי? יש לך בן מזל טוב .
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כמעט קפצתי מהכיסא מאושר. הסתכלתי על ע. ועל אמא שלי ז"ל וחייכתי ע. ידע היא צדקה זהו עכשיו המחשבות השתנו .
באותו הלילה המחשבות שלי הפליגו חשבתי על שם ראוי למלך הקטן ועל מה יהיה איך אסתדר עם לטפל בו (בכל זאת אני לא יכולה לעמוד ולהרים אותו אני אפול יחד איתו. לא הצלחתי להרדם מהתרגשות.
את הימים הבאים העברתי בחקירה מעמיקה (באינטרנט) חיפשתי מידע על ההורים עם מוגבלויות מצד אחד מצד שני חיפשתי ציוד עזר , עגלה שתהיה מספיק כבדה ותחליף את הקביים, אמבטיה שתהיה מספיק נוחה עבורי מצד אחד מצד שני בטוחה מספיק עבור המלך הקטן.
האמת שנדהמתי להבין כמה חוסר נגישות וחוסר ידע יש בישראל בכל הקשור להורות עם מוגבלות .
מצאתי בארצות הברית קהילה שלמה של הורים עם מוגבלות (Disable Pernts).
כעבור שבוע מהסקירה הגעתי לביקורת במחלקת הריון בסיכון אצל דו"ר ח., הפעם הייתי לבד . שוב מצאתי את עצמי יושבת וממתינה בתור כ 3 שעות . תורי הגיע . נכנסתי או יותר נכון נדחסתי לחדר , התיישבתי.
ד"ר ח. מה העניינים עם חיוך ענק (אני לא רגילה שרופא מדבר אלי בגובה העיניים) אני: בסדר .
ד"ר ח: עשית סקירה?
אני: כן, יש לנו בן .
ד"ר ח' חייך ואמר מזל טוב
ראיתי את ההתרגשות בעיניו וכך גם אני .
ח: טוב בואי ניראה אותו התיישבתי על כיסא הבדיקה וד"ר ח. החל לטייל לי על הבטן וחיוך עלה על שפתיו
ח: אני שמח הכל ניראה מצויין .
תקבעי תור לעוד חודשיים בנתיים תשלמי את שאר הבדיקות לפי פרוטוקול הטיפול שנתתי לך
אני: בסדר , נתראה עוד חודשיים בעז"ה .
יצאתי משם מאושרת.
ככה הסתיים לו חודש חמישי.