השאיבה עברה בשלום , מספר הביציות שנשאבו היה גדול יחסית.
חזרנו הביתה עם ציפיה ענקית ומתח הולך וגובר . ישבתי בבית לא יכולתי לתפקד הרגשתי איך הלחץ משתלט עלי . כך עבר עלי היום על הלילה לא היה מה לדבר . לא הצלחתי להירדם , המחשבות התרוצצו לי בראש מה יהיה , איך יהיה , מה זו החזרה איך היא תהיה אם היא תצליח או לא ועוד ועוד מחשבות רצו כל הלילה . חיכיתי לבוקר שיגיע . הייתי במתח מטורף.
למחרת לא הצלחתי לתפקד ישבתי על הספה קפואה , הרגשתי איך אני נאטמת שום דבר לא עניין , הבית נשאר בבלאגן שום דבר לא הזיז לי לא יכולתי לתפקד. ככה עבר היום , הערב והלילה למחרת אותו דבר עד הצהריים כאשר הגיע הטלפון מהמעבדה שהעוברים מוכנים שאגיע להחזרה , קיבלתי הוראות , צום מ 12 בלילה לא לקחת תרופות. בתוכי ידעתי שעומד להיות לי עוד לילה ללא שנה מלא במחשבות . ואכן כך היה . כל הלילה התהפכתי לא מצאתי מנוחה חיכיתי לבוקר.
בבוקר קמתי בחמש הרגשתי איך המיטה מקיאה אותי, כאב לי כל הגוף הרגשתי שאני לא יכולה לנשום הכל נמחק לי , הפחד השתלט עלי המתח גבר והשעות לא זזו ב 7:30 המונית הגיעה קפצתי לתוכה כמו נמר וכמו תמיד הדרך לא נגמרה לי , בלב התפללתי שתגמר כבר , שאכנס כבר , שיעבור כבר שהכל יהיה מאחוריה .
הגעתי ביצעתי את הסיבוב הרגיל: מדבקות , החדר של מ. ומשם לסוויטה שלי .
ישבתי בסוויטה שלי (חדר במיון נשים) , חיכיתי עד שמ. תקרא לי התלבשתי בשמלה המסורתית הפעם בצבע ירוק . חיכיתי, כל דקה שעברה המתח גבר עלי הרגשתי שהמתח חזק ממני.
בשלב מסויים אני לא יודעת כמה זמן עבר מהשנייה שנכנסתי לסוויטה שלי ועד שמ. הופיעה עם הכיסא ואמרה לי שתורי הגיע . התיישבתי על הכיסא ונתתי למ. להוביל, ע. היה מאחורי , יכולתי להרגיש את המתח שהיה בו נושף לי בעורף . הגענו לחדר ההמתנה של בני המשפחה נפרדתי מע., ואמרתי לעצמי זהו מעכשיו את לבד , ניסיתי להרגיע את עצמי אך ללא הצלחה . המרדים הגיע עברתי את התחקיר הרגיל רגישות, מה יש לך ברקע וכו'.
ואז הגיע הסניטר והוביל אותי לחדר 4 המיטולוגי , שוב הרגשתי איך החדר מסתובב לי עליתי עם עזרה אל הכיסא, הרגשתי איך הגוף מתקשה התפללתי שלא יבוא התקף , הבחורה מהחלון שאלה אותי "החזרת עובר אחד"? עניתי כן הרופא דוקטור א. נכנס לחדר ואיך שראיתי אותו ידעתי שהולך להיות סיוט .
שוב בקשתי שמיכות , שוב קשרו לי את הידיים לכיסא, שוב חמצן , והנה זה דקירה. נרדמתי.
לא יודעת כמה זמן עבר עד שהתעררתי בחדר התאוששות ביקשתי מהאחות חימום הגוף שלי קפא
שכבתי וחיכיתי שהזמן יעבור שיבואו להחזיר אותי לסוויטה שלי , עברה עוד שעה ואז הגיע סניטר לקח אותי חזרה לסוויטה ואז ביקשתי כרגיל מע. פקא"ל הרדמות תה וקורסון מהמזנון למטה.
הרופא הגיע ואמר שהיה מאוד קשה באותה שנייה ידעתי שאני עוד אחזור ושאין הריון.
חזרנו הביתה ובכל זאת היתה בי איזו תקווה שהתשובה תהיה חיובית . חיכינו 10 ימים ונסענו למחלקה לעשות בטא . הבדיקה היתה מהירה ב9 בבוקר כבר היינו בבית . היתה בי עוד תקווה שהתשובה תהיה חיובית, למרות שכבר ידעתיי שההחזרה לא הצליחה.
בצהריים הגיע שיחת הטלפון שחיכינו לה מ. הייתה על הקו והמשפט שלה רק אישר את התחושה שלי "אני מצטערת ההריון לא נקלט" . התמלאתי תחושת תסכול אבל מהר מאוד ההרגשה התחלפה בהרגשה של תקווה וברצון עז להמשיך אל עבר הניסיון הבא.
