החודש הראשון עבר כמעט ללא בעיות מיוחדות , שגרה בערך . מדי פעם היו ביקורות ביחידה להפריה חוץ גופית וכל יום ביקור במיון נשים להזריק "גונל" . על הקביים לא ויתרתי המשכתי ללכת כי אני יכולה אז למה להקל על עצמי ?
וכך עבר לו חודש שני בין העבודה לבית החולים, בתי מרקחת .
הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש בעיקר הרצון שהכל יהיה בסדר בלי הפתעות מיוחדות . ואכן כך היה . התחושה שהיתה בי היא קמיהה וצפייה לבדיקות לסקירה לאולטרסאונד .
בלי להרגיש הגיע חודש שלישי .
בתחילת חודש שלישי הגעתי למחלקת "הריון בסיכון גבוה" , שם פגשתי את ד"ר ח. אדם מקסים עם חיוך מרוח על הפרצוף .
לומר את האמת בהתחל מאוד חששתי מממה שהוא יגיד ? האם יהיו עוד בדיקות שיהיה עלי לעבור ? ועוד כל מיני שאלות שלא היו לי תשובות לגביהן .
חיכיתי יחד עם ע. בתור הארוך כמות הנשים שהיתה שם לא נתפסת , כמה נשים משוואות לילד?, כמה נשים מוכנות לתת את כל מה שיש להם כדי לזכות בילד?.
סוף סוף תורנו הגיע , נכנסנו החדר היה קטן, צפוף ולא נגיש . מצאתי עצמי מטמרת כדי להצליח להכנס (זה עוד עם קביים, בראש עברה לי המחשבה , מה יהיה כשאצטרך להכנס עם כיסא?) . מהעבר השני של השולחן ישב דוקטור ח' עם חיוך ענקי על הפרצוף.
התישבנו מולו והוא התחיל לשאול שאלות על הרקע המשפחתי והאם למישהו במשפחה היו בעיות שקשורות להריון ו/או ללידה .
בהיסוס קל עניתי כן לאמא שלי , התחלתי לספר לו את כל ההיסטוריה המשפחתית. (האמת שחשבתי שעכשיו לאור המידע החדש שנידבתי לדוקטור אצטרך לעבור מיליון בדיקות) הוא הסתכל עלי וחייך , חיוך ענק חיוך שאומר אני אתך הכל יהיה בסדר אל תדאגי . הוא רשם לנו תוכנית טיפול וביקש שאקבע תור לעוד חודשיים . וכדי להרגיע אותי (אני חושבת) , הוא רשם לי את הנייד שלו ואמר כל דבר אל תהססי אני כאן בשבילך.
חייכתי, הודתי לו ויצאנו משם.
עברו עוד שבועיים אני כבר באמצע חודש שלישי . שגרה, עבודה , סידורים הכל רגיל (לפחות כך חשבתי ), אבל ה' תמיד מעמיד בפני אתגרים וכך גם במקרה הזה.
שעת אחר הצהריים אני עומדת במטבח מכינה ארוחת צהריים ליום המחרת, ע. בדיוק נכנס הביתה מהעבודה . דרשתי בשלומו והמשכתי בהכנות.
פתאום משום מקום התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר תחושה מוזרה, בהתחלה לא אמרתי כלום ניגשתי לבדוק . גיליתי דימום חזק . המחשבות התחילו להתרוצץ לי בראש , הייתי בטוחה שההריון הזה הסתיים . ישבתי על המיטה מבולבלת , לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לש' (אחות במיון נשים) , סיפרתי לה היא בתגובה "תגיעי עכשיו למיון אני מחכה לך".
קראתי לע. סיפרתי לו יצאנו מהבית כאשר תחושת מועקה ופחד מלווה אותנו , במשך כל הדרך שתקנו לא יכולתי להוציא מילה מהפה (רק חיכיתי שנגיע, רציתי לראות את ש ).
נכנסנו למיון . הרגשתי שהריצפה נשמטת לי תחת הרגלים . ש הכניסה אותי לחדר האחיות וביקשה לראות הראתי לה היא מייד יצאה וקראה לרופאה התורנית.
הרופאה נכנסה ובקשה ממני לעלות על כיסא הבדיקה על מנת שהיא תוכל לבצע בדיקת אולטרסאונד . שכבתי על הכיסא והרופאה התחילה לטייל על הבטן שלי עם המטמר ואני (לא במודע) ישר הפניתי את הראש אל המסך כדי לנסות להבין מה קורה .
עד כמה שהבנתי בכל מה שקשור להריון (לא הרבה) לא הצלחתי לראות שום דבר מלבד דופק תקין.
הסתתי את המבט לעבר הרופאה ומהבעת הפנים שלה הבנתי שהיא לא מבינה מה קורה כאן. היא עצרה ויצאה מהחדר כשחזרה היא הביאה איתה רופא נוסף ושניהם התחילו לחפש את העובר. לאט לאט מצאתי את עצמי מוקפות בסוללת רופאים שכולם מחפשים את העובר שלי . שכבתי על הכיסא מנותקת רציתי רק לדעת שהכל בסדר . ואז הרופאה כמעט צעקה "מצאתי אותו" אפשר היה לשמוע את הנחת הרווחה של כל הנוכחים בחדר.
העיניים שלי התמלאו בדמעות של אושר ופריקת מתח אבל לא אמרתי כלום.
כשקמתי מכיסא הבדיקה התיישבנו מול הרופאה והיא הסבירה שהעובר המתוק שלנו שיחק בחבל הטבור וקצת משך אותו רציתי לשאול איך זה יכול להיות הרי הוא כל כך קטן אבל ויתרתי. הרופאה הסבירה לנו שבגלל שהוא משך את חבל הטבור נוצרה המטומה ושהכל בסדר לאט, לאט היא תספג ושאין לנו מה לדאוג.
חזרנו הביתה עם הקלה יכולתי לנשום .
באותו הלילה לא הצלחתי לישון הגוף שלי היה מלא אדרנלין . למחרת חזרתי לשגרה.
